<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שמיני</h1>
<h2>דף מ:</h2>
כתוב בהלכות גדולות, והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב באחד בשבת, שצריך להפסיק מאכילה ושתיה מבעוד יום בשבת, מהו לאבדולי. כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דלמא כיון דאלו מבדיל קבלוה עליה לתשעה באב, כרב דאמר בדילנא ואיתחייב ליה בעינוי דשויה חול, דהא אומר בין קודש לחול, ואיתסר ליה בשתייה. דהא אמרינן גבי יום הכפורים, ליקדש על כוס ולימא זמן ולישתייה, כיון דקבליה עליה איתסר למשתייה. הילכך לשהי עד דנפיק אחד בשבת, ומבדיל בעוד שהוא בתענית קודם שיטעום. ואע"ג דאמר מר [פסחים ק"ז ע"א] מבדיל והולך כל היום כולו, כל היום כלו אין טפי לא. הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל, אבל הכא דהוה אסיר ליה למיכל באחד בשבת, מבדיל לערב של שני בשבת. וכן שליח צבור מבדיל בבית הכנסת, אבל על האש לא יברך, אלו הם דברי בעל ההלכות גדולות ז"ל. והרב רבי משה בר נחמן ז"ל לא הסכים לסברא זו, אלא מאחר שאינו ראוי להבדיל במוצאי שבת ויום טוב, שוב אינו ראוי להבדיל בשני בשבת, ואפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כלו, הני מילי היכא דבמוצאי שבת ראוי להבדיל, אבל כשבמוצאי שבת אינו ראוי להבדיל, שוב אינו מבדיל עד רביעי בשבת, דכלהו תשלומין דראשון הוא, וכיון דבזמנו אינו ראוי להבדיל, לא מבדיל נמי בלא זמניה. משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וכל שכן למאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו, וכמו שהסכים הרב אלפאסי ז"ל. שאין הבדלה אלא במוצאי שבת, שהוא לילה ויום, וכיון שאסור לו לאכול אינו מבדיל, הילכך אין לו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת. ועוד שהרי אמרו [ברכות ל"ג ע"א] העשירו קבעוה על הכוס, ותשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים הם, ובכי האי שעתא לא תקנו הבדלה על הכוס. ולא אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, אלא בשעה שיש לו כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אינו צריך להבדיל.
